|
ערב אחד, או ליתר דיוק - בחורף 1986, ילנה קובלובה בחזרתה
הביתה מהעבודה, תפסה בחצר חבורת ילדים ששיחקו עם תיק גב וממנו נשמעו קולות
בכי. כאשר ילנה לקחה את התיק מהם, היא מצאה
בו חתלתול קטן ולקחה אותו הביתה. לחתולה היא קראה Varvara, והיא גדלה כמו
כל חתולה רגילה יחד עם עוד 4 החתולים שילנה אספה ברחוב בזמן זה או אחר.
אבל בחלוף מספר חודשים ורורה במפתיע התחילה לאבד פרווה:  תחילה
בראשה, אח"כ בגבה. רופאים רשמו רשימה ארוכה של תרופות, משחות וטיפולים,
אבל שום דבר לא עזר. וכיון שהחתולה נראתה בריאה לחלוטין, עזבו אותה במנוחה.
בשנת 1990 נתנה
ילנה לחברתה - אירינה נמיקינה גורה קטנה במתנה, גורה של ורורה. הגורה
הייתה
שעירה כמו חתולה רגילה, ורק קרחת קטנה על הראש, כמו לאמא. אבל התנהגותה של
הגורה לא הייתה בשום דרך דומה להתנהגות של חתולה רגילה, יותר כמו קופה
קטנה. אירינה קראה לגורה - צ'יטה (כמו לקופה שהראו בתוכנית טלויזיה).
וחתולה זו הפכה למקור של גזע חתולים חדש ונפלא - דון ספינקס.
את ציטה אירינה
זיווגה מספר פעמים עם חתול רחוב רגיל, ובכל פעם קיבלה גורים שעירים שעם
הגיל התפשטו במידה זו או אחרת. אז אירינה הבינה שזה לא במקרה, שזה קורה כל
פעם, שציטה מיוחדת במינה!
בשנת 1990, לאחר
שקראה ספר על השבחת גזעי סוסים, החליטה אירינה לזווג את צ'יטה עם בנה -
גאניבל. וכאן חיכתה לאירינה הפתעה - אחת הגורות בהמלטה הייתה ערומה
לחלוטין כבר בלידה. זאת הייתה החתולה הערומה
הראשונה -
אירינה קראה
לה באסי.
בהמלטה הבאה
כבר נולד
החתול הערום
הראשון. ומכאן
ועד היום הגזע
ממשיך להתפתח
לצמוח ולקבל
הכרה ברחבי
העולם.
רק בזכות נחישותה
של אירינה אנו יכולים להנות היום מגזע מופלא זה. היא הלכה לעשרות תערוכות
בזו אחר זו, ולא ויתרה כאשר הסתכלו עליה עקום - עליה ועל החתולים המוזרים
שלה, היא עבדה שנים להשבחת הגזע והיום אנו נהנים מיצורים מדהימים שנושאים
בגאווה את השם דון ספינקס!
ועל כך תודתנו
נתונה לה לנצח.
סבטלנה
קידר
|
